סימני שאלה

אז מה לא בסדר? אני לא מצליחה לשים את האצבע. הוא כל כך נינוח, רגוע, מרוצה ושלו. מה אני רוצה ממנו?  השאלות והספקות לא נותנים לי מנוח. הילדים האחרים סביבו כל כך פעילים והוא שקט, עסוק בעצמו. אולי זה בכלל אופי, לא צריך אנשים מסביבו. הוא אוכל, שותה, הולך לישון (וישן מצוין) ומעביר את היום בסתלבט.

אבל יש את הספרים שמדרגים את השלבים. מה צריך לעשות ומתי. הוא לגמרי מאחור, מרגיש שאני איתו אבל לא פונה אליי. אני יודעת מה הוא רוצה אבל הוא בעצם לא מבקש ממני דבר. יושב לו בסלון על השמיכה,על ידו בלון שלפתע מתפוצץ. אני נבהלת מהרעש  והוא אפילו לא מרים מבט. אני בוהה באבא שלו במבט המום: “ראית את זה???” הדבר הראשון שאני עושה הוא לרוץ, להרים ולחבק אותו חזק וקרוב, מנסה להגן עליו מפני הדבר הזה ש”מפריע” לו להיות ילד.

בערב אני מתקשרת לחברה שמבינה. מספרת לה על התחושות, שואלת הרבה שאלות ומוצאת את עצמי בשטף של מלל, מוציאה את כל החרדות החוצה, חוזרת על אותם משפטים שוב ושוב ושוב, מפרטת כל אירוע שאני זוכרת לפרטי פרטים. זוכרת שכל כך רציתי שהיא תגיד לי “עזבי, את סתם לחוצה. לי נשמע שהכל בסדר, אל תדאגי”. אבל היא, באחריות גדולה אומרת לי “לכי תבדקי. לא כי אני חושבת שמשהו לא בסדר אלא כי את אמא שלו ואת מרגישה שמשהו לא בסדר”. השיחה הסתיימה.

אני מבינה שאין יותר הארכות זמן, מועדי ג’ ו- ד’. הדחיות מוצו והגיע זמן לעשות.

ואז מתחילים הטלפונים, הבירורים מול כל האנשים שאני חושבת שיכולים לעזור. בדיעבד, הזמן הזה, מרגע ההחלטה לבדוק ועד הפגישה עם הסמכות המקצועית, היה הזמן הכי רגוע שאני זוכרת. מצד אחד הנה, אני עושה, לא מזניחה ומצד שני יכולה לאפשר לעצמי עדיין שלא לחשוב על פסק הדין. זו גם התקופה שבה התחלתי לגלות את האנשים הכי טובים שיש כאן.

ואז הגיע מועד האבחון.

המשך…