Catch me if you can…

אז האהוב הקטן שלי אוכל טוב, אפילו טוב מאד כבר תקופה ארוכה. 

קמים בבוקר, הוא מוודא שהסנדוויצ’ים שלו עם הממרחים שהוא אוהב פלוס עגבניה ושהקופסה עם הסנדווצ’ים נכנסת למקום הקבוע בתיק. התיק מונח לצידי כדי שהקופסה תגיע עם כל תכולתה לבית הספר, זה אחרי שהבנו שלא מניחים את “השמנת ליד החתול’ כשהוא רעב! והחתול רעב כל הזמן. בזמן האיסוף מבית הספר התרגלתי לשמוע מהמורה : “הוא אכל 2 מנות. במנה השלישית עצרנו אותו…” אני כבר מכירה את התשובה בע”פ אבל נהנית לשמוע אותה שוב ושוב אז מקפידה לשאול 🙂 

ואז, ברגע שנכנסים לרכב כדי לנסוע הביתה, אני שומעת אותו ממלמל “יש לך הפתעה” כלומר, האם דאגתי שההפתעה שהוא אוהב – רוגלעך, כדורי שוקולד וכו’ נמצאת או שאיאלץ לנסוע במיוחד לקנות לו. אני כבר יודעת שאין סיכוי שהוא יוותר אז משתדלת להיות מוכנה מראש. 

לפני שאתם מצקצקים בלשון וממלמלים מתחת לשפם “על מה היא בדיוק מתלוננת?” אשיב שבתקופה האחרונה הילד מציג חזות ביטנית של ריבוע אחד גדול במקום החזות הקלאסית של ריבועי בטן קטנים והתקדם למידות מכנסיים שלא היו מביישות נער בן 13. אז איך זה שאני, אמא שלו, לא מצליחה לחנך אותו לאיפוק וריסון בכל הנוגע לאוכל? כנראה שלאור ההיסטוריה רצופת גלי הדיאטה והצום שהוא יזם בשנים האחרונות, החשש שה”לא” לאוכל יחזיר אותו אחורה, גדול. וחוץ מזה, בואו נראה אתכם מתמודדים עם המבט הזה :  

נסו להגיד לו לא…

דרך אגב, 90% מהילדים על הספקטרום האוטיסטי חווים הפרעות אכילה. הפרעות האכילה יכולות לבוא לידי ביטוי בחוסר הרגשת שובע ואכילה בכמות מופרזת, אכילה ללא הפסקה, בררנות יתר, צומות ועוד. 

במקרה שלנו הילד החל להתגלגל ממקום למקום אז הבנו שחייבים לעשות מעשה והחלטנו לרשום אותו לאימוני כושר כדי לנסות ולעצור את ה- Trek על המשקל. 

נרשמנו ל’איתן- כל אחד יכול’– הארגון שייצא מאמן מתחרה לתחרות נינג’ה ישראל 2020.

ההתחלה הייתה מאתגרת! מפגש ראשון בפארק ונינג’ה ג’וניור קלט כבר בהתחלה את המפלט מהמאמץ וטיפס מהר על המגלשה הכי גבוהה שמצא, התיישב עליה ותיצפת על הפארק. ניסיונותיו של המאמן הצעיר והאנרגטי לשכנע אותו לרדת ולשחק במתקנים אחרים נענו בשלילה. הילד התרווח לו במקומו וחייך את החיוך הממזרי שלו. “מי אמר שהילדים האלו לא יודעים להיות מתוחכמים” חשבתי וכבשתי את הצחוק. 

עם הזמן הוא התחיל להכיר ולחבב את המאמן ולגלות את הכיף שבספורט. במפגשים האחרונים הוא כבר מילא אחר ההנחיות, השתדל לרוץ בסיבובי הריצה, הקפיד כל 10 דקות לעצור ליד בקבוק המים שלו כדי למלא את מצברי הנוזלים בגוף והתנשף כאילו טיפס לפסגת ההימלאיה. 

אתמול היה מפגש השיא – הפעם, היה ברור שהתלמיד בא לבדוק את הכושר של המורה. ראיתי את המאמן ואותו עולים על הקרוסלה, את המאמן מתחנן לעצור את הסיבובים המהירים כשהבין שלנינג’ה ג’וניור אין כוונה ליזום את זה, את הקפיצה שלו (של המאמן) מהקרוסלה תוך שהוא מתנדנד למשענת הכי קרובה שמצא וכמעט מקיא את נשמתו ואת הבן שלי, מבסוט מעצמו, מגחך בזמן שהמאמן ניסה להתעשת ולחזור לסיבוב נוסף. 

אז כדי להימנע מסחרחורת נוספת, שידל המדריך את “נינג’ה ג’וניור” לעבור למתחם מתקני הכושר, אבל “ג’וניור” הספיק לתכנן תוכנית אחרת והתחיל לרוץ במסלול ההיקפי של הפארק. מה שהספקתי לשמוע זה את המדריך שרץ אחריו קורא לו לעצור ואת הילד שלי, עף על עצמו מ”השיגוע” שהצליח להוציא לפועל ומתפקע מצחוק.