אז האהוב הקטן שלי אוכל טוב, אפילו טוב מאד כבר תקופה ארוכה. קמים בבוקר, הוא מוודא שהסנדוויצ’ים שלו עם הממרחים שהוא אוהב פלוס עגבניה ושהקופסה

לפני כמה שבועות נפגשנו החברה ואני שוב ושוחחנו על הרפתקנות. מיד חשבתי על אבי, חשבתי על הדברים שהוא חלם והגשים ועליו כדמות האב שמלווה אותי בחיי. היום אני מבינה שהיכולת שלי להתמודד עם המציאות האישית שלי היא כמובן קודם כל שלי אבל גם הרבה בזכות העובדה שהייתה לצדי דמות אב שצפיתי בה.

מה אגיד לכם, כבר הייתי שם, במקום הזה שביום אחד הכל מתהפך ושום דבר לא ברור ולא מובן מאליו. ברגע אחד, “ברסי” שלנו (הנויורלוג) הודיע לנו שהחיים כבר לא יהיו כפי שהיו. יש הנחיות חדשות, יש “אפשר” ו”אי אפשר”…

כבר כמה ימים אני חושבת על הפוסט שעליי לכתוב. לסכם כמו כולם את העשור שחלף, העשור ששינה את מסלול החיים שלי מבלי שביקשתי. הבן שכל כך רציתי שהגיע בתחילתו של עשור זה והכתיב את הדרך באופן שונה מכפי שתכננתי. ואז, שודרה הכתבה בערוץ ‘כאן’ על הנערה משי פרץ (נערה על הספקטרום האוטיסטי)…

זו תקופה של תחילת שנה וקשה לו מאד. הכיתה נשארה במקומה, קבוצת הילדים לא השתנתה, הכיתה המשלבת לא הוחלפה ורק כמה מאנשי הצוות התחלפו. תהיתי לעצמי מדוע כל כך קשה לו?

החונכת של הבן שלי מגיעה פעם בשבוע כדי להיות איתו. מתאימה את עצמה אליו, מדברת לאט יותר כדי שיצליח להבין, מקריאה לו סיפורים, מציירת איתו וקשובה למה שהוא מבקש וצריך. הוא מאוד מאוד אוהב אותה. מה יוצא לה מזה?

נשארנו שם, עומדים האחת לצד השני. למזלנו החניה הייתה קרובה, נכנסנו לרכב ונסענו הביתה . בדרך הצצתי בך במראה, היית שקט והבטת החוצה. חייכתי אל החיוך עם הגומות המדהימות שלך כי אי אפשר היה שלא.

כשהגענו לג’ היינו מצד אחד מותשים ואפילו טיפה סקפטים לאור הניסיונות הקודמים. הפעם מצאתי את עצמי מוצפת רגשית/

את הפרק הראשון של הסדרה ‘פלפלים צהובים’ ניסיתי להשלים זמן רב. לא הצלחתי להתמודד עם הרגשות שצפו במהירות אז ויתרתי. לפני כמה ימים, יצאו בנותיי עם סבתן לצפות בסרט איטלקי חדש -“טעימה לחיים”. הן חזרו נלהבות ועודדו אותי לצפות בו. אז קיבלתי החלטה לעשות צעד אמיץ וללכת. סחבתי איתי את הבעל והתפללתי שיהיה טוב…