פורים

ביום שחזרתי מחופשה, מהסוג שאני מאפשרת לעצמי בשנים האחרונות כדי למלא מצברים, שיתפה אותי נועה, חברה ללימודים ואמא לילד מיוחד ומתוק בפוסט שכתבה ובו ציטוט משיחה של הבת שלה עם אלמוני שאמר לה “אני לא מבין למה משקיעים בילדים האלה, המוגבלים. ממילא לא יצא מהם כלום”. מה שהדהים אותי הוא שגם לאחר שהובהר לו שאחיה הוא אחד מהילדים “המוגבלים” הוא לא חזר בו מדבריו, לא התנצל או ניסה להבהיר את עצמו.

מלאי האוויר של ימי החופשה נגמר ברגע אחד. הרגשתי שהכל כואב לי, הפנים שלי בערו מחום והגוף והמחשבות סערו מבפנים. המצברים התרוקנו בבת אחת. נועה היא אמא שעובדת קשה כדי להוציא מבנה את הכי טוב שהוא יכול. חשבתי על בתה, שלצד האהבה העצומה שהיא חשה כלפי אחיה מתמודדת גם עם הקושי בלהיות אחותו והנה כעת, עומדת מול האיש ההוא והצהרתו האומללה ונשארת חזקה למרות הסטירה המצלצלת (לא יכולה לחשוב על משהו אחר שמתקרב לתחושה ההיא) שקיבלה.

רציתי לחבק אותן. להרגיע אותן (וגם אותי) בהסברים הרגילים על כך שהאמירות מגיעות ממקום של בורות, מחוסר הבנה, מריחוק ומחשש. שאנשים מהסוג הזה הם “תלמידים פוטנציאלים” עבורנו, שצריך למשוך אותם אלינו כי ברגע שיכירו את הילדים שלנו הם ישנו את דעתם. חוויות מסוג זה פוצעות וכואבות וכשעוברים אותן לא תמיד יש מקום או יכולת לקבל נחמה ואנו זקוקים לזמן על מנת להתאושש מהן.  אנשים במודע או שלא מבטלים במחי יד עבודה קשה, מבטלים את הזכות לחיים טובים יותר, מבטלים את “הילדים האלה”. כמובן  שלא כולם חושבים כך אבל כמו בכל דבר, המיעוט הרועש מצליח להישמע חזק ולזעזע. במהלך חוויות מפוקפקות כאלו, לפעמים נדמה שיש יד מכוונת מאחורי המבחנים הלא אנושיים שאנחנו ההורים והאחים עומדים בהם, כזו שבודקת כמה עוד אנחנו יכולים לשאת, מודדת כמה פעמים נוכל לחזור לעמוד על הרגליים אחרי שנפלנו ומול כמה מחסומים עוד נעמוד ונצטרך לפרוץ.

חג פורים בפתח. זהו החג הכי שמח בשנה, משקיעים בו זמן ומחשבה כדי להיות ולהרגיש מישהו או משהו אחר. יוצאים לרחובות להיראות ולהשוויץ במשהו האחר שהפכנו להיות. המוזרות מתקבלת בחיוך, בהשתאות ובהערכה גדולה ואינה מפריעה לאיש. מין יום בשנה שבו כל אחד יכול להיות מה שבא לו ולהרגיש טוב. כשחיפשתי תחפושת שתתאים לבן שלי נזכרתי בסרט “פלא”, הסרט המדהים על הילד עם המראה המיוחד. פורים היה היום הכי שמח עבורו כיוון שאפשר לו להרגיש שהוא כמו כולם. המסכות, השמחה והחגיגות (עדלאידע…) הופכים אותנו לשיכורים, חייכנים, שמחים והרבה יותר מכילים. אנחנו נהנים מהקולות והצבעים ולא בא לנו שהכיף הזה ייגמר ובעצם, כולנו נראים פחות או יותר אותו הדבר.

ואז חשבתי, זה יכול להוות התחלה של שינוי: שינוי שישמר את האווירה הטובה הזו, שאנחנו מאמצים בכזו קלילות ואהבה בפורים, עוד קצת. שיגייס את כולם לחייך אל כל מי שנראה שונה גם אם הוא לא מחופש אלא משום שהוא כזה. שידחף אותנו לתת לו תחושה שהוא משלנו, שנשקיע בו כמה שאנחנו יכולים  גם אם לא יהיה רופא או טייס כשיהיה גדול אלא רק כדי שירגיש טוב יותר, מוצלח יותר.

כשתקראו את סיפור המגילה בחג, הסיפור על  אסתר המלכה שהצילה את היהודים בצעד מחושב כאשר השפיעה על לבו של אחשוורוש והטתה את הפור לטובתם כנגד כל הסיכויים, תחשבו על השינוי שיכול לחולל נסים.

מאחלת לך נועה, לבתך האמיצה ולכל ההורים חג פורים שמח!

לפוסט של נועה לחצו כאן.