אצל הרופא : לא בסקאלה

הרופא, נותן לו לשחק, לצייר, מנסה לתקשר איתו. רוב הזמן (שעתיים כמעט) מתשאל אותנו. על ההריון, על האחיות, על קצב ההתפתחות, מה הוא עושה ומה לא ואנחנו מתחילים להבין מה חסר לנו בקשר אתו. נדמה לרגע שעם כל תינוק מתחילים את ההורות מהתחלה. לא כל כך זוכרים את שלבי ההתפתחות אבל כשהראש מתקשה לזכור תחושות הבטן דואגות להזכיר.  

מגיעים לשורה התחתונה. הבן שלנו, הגוזל הקטן שמתעסק לו בשקט עם הצעצוע, שלא הפריע לאף אחד ולא עשה רע לאיש, נמצא מחוץ לסקאלה הנורמטיבית. מישהו החליט להיות גיבור על החלש והטהור הזה והעמיס על הכתפיים הקטנות שלו התמודדות כמעט בלתי אפשרית ובלי הכלים המתאימים. עכשיו אנחנו עומדים מול הכאב וצריכים להתמודד אתו. לא זוכרת שהחצי השני שלי או אני היינו מוכי הלם אבל לא הצלחנו לדבר. בדרך לחנייה היינו שקטים. כל אחד מאתנו ניסה לעכל את הבשורה. לא ידענו איך לנחם אחד את השניה.

הייתי אמורה לחזור ללימודים. התיישבתי ברכב כמה דקות והסתכלתי סביב. הכל ממשיך כרגיל. אף אחד לא יודע מה נחת עליי. הייתי עם עצמי, חושבת על הניהול של הפרויקט החדש. מה עושים, למי פונים, למצוא תקציב, למצוא מדריך/ה, למצוא מסגרת, להבין מהן הזכויות, עלות מול תועלת, סדר עדיפויות ורק אלוהים יודע על כמה צריך לוותר. אין זמן, חייבים להתחיל לעבוד, כך אמר הרופא, ככל שתקדימו כך התוצאות יהיו טובות יותר. לא מחלימים רק משתפרים וחיים עם זה. אבל למה זה קרה? איך זה קרה? זה ממש לא היה בתוכניות שלי. צריך לשנות הכל. מה אני אומרת לאחיות שלו? מתי? מה אני אומרת למשפחה? לחברים? זה עדיין בשלב שאי אפשר לחלוק את זה כי אני עוד לא באמת מבינה.

הייתי מותשת. העיניים יבשות (לא היתה אפילו דמעה אחת, משום מה לא הצלחתי לבכות) אני מתחילה לנסוע לכיוון האוניברסיטה. נכנסת לכיתה הגדולה, מסתכלת על כל הסטודנטים העליזים ומחליטה לא לחשוב על זה עד שאגיע הביתה. הלימודים היו אי של שפיות ברגע המטלטל הזה ולא התכוונתי לוותר עליו. צריכה לחשוב עוד קצת לעצמי, להירגע, להתפקס. אני מבינה שאני והוא זה חיבור שלא ייגמר. גם אם ארצה לשחרר לא אוכל. הוא לא יוכל. אנחנו צמודים אליו לעוד הרבה מאוד שנים. אני מחליטה להתמקד בטוב שבמציאות החדשה כי אני מבינה שלא אוכל לשרוד את זה אחרת. מילת המפתח היא השלמה. אין דרך אחרת להתקדם.