נתחיל מההתחלה

חברה של אמי, אמא לשלושה בנים, הביטה על בתי כשהייתה קטנה ואמרה, “אישה שאין לה בת היא אישה שאלוהים לא אוהב אותה”. חייכתי. אלוהים שלי כנראה היה ממש מאוהב ופינק  אותי בשתיים. שובות לב, חכמות ונהדרות. כל כך נפלאות שהתחשק לי עוד, רק עוד אחד. ואם האלוהים הזה כל כך אוהב, שיפרגן לי בן. אז הוא פירגן בענק. זוכרת שהתקשרתי לכל אנשי הקשר לבשר. החצי השני שלי היה שקט יותר. קצת התבאס, רצה עוד בת.

במשך שלושת החודשים הראשונים, האפרוח ואני היינו צמודים. הכי צמודים שאפשר. הרגשתי שהוא צריך אותי ואני הייתי מאוהבת, שלמה ומסופקת. הוא, חשבתי, הגבר החדש בחיי יהיה הכי חזק, הכי מרשים וכובש לבבות מספר אחד. התבוננתי בו ללא הפסקה והלב נמס.

החודשים עברו ולא יכולתי שלא לשים לב שהגבר הקטן שלי, היצור המתוק הזה שכל כך הערצתי ואהבתי לא מגלה עניין של ממש בצעצועים שלו וקצת איטי לעומת האחיות שלו שבתקופה זו כבר זחלו. בשיעורי השחייה לתינוקות הוא היה היחיד שעשה עיניים למדריכה, חייך אליה אבל גילה אדישות להנחיותיה. גם היא, שלא הצליחה לעמוד בקסמו האישי, הרגישה שמה שצריך לקרות לא קורה.

‘המומחים’ של טיפת חלב  לא הבינו מה אני רוצה ממנו “הוא בן, בנות מתפתחות מהר יותר”. אז המשכנו בשגרה, ניסינו להישאר אופטימיים.  קמנו בבוקר בחיוך, היום הוא יהיה אחר. נקנה לו צעצועים אחרים, אולי הצעצועים של האחיות שלו לא מעניינים אותו. הוא אחר וזה בסדר. קצת מתעכב אבל הוא ידביק את הפער והכל יסתדר.

כלפי חוץ המשכנו להתנהל כרגיל אבל בפנים הבטן התחילה להתהפך. משהו לא בסדר.

המשך…